הבלוג

ההשראה הפרטית שלי

פורסם בתאריך: 03.06.23

ההשראה הפרטית שלי מגיעה מהמשפחה הקטנה שלי. רק כאשר אני כותבת שורות אלו אני מבינה איזו השראה, איזו עוצמה וכמה בת מזל אני.

אני אקדים ואומר אני בת יחידה לשני הורים מדהימים כל אחד בדרכו הוא. הורי שנולדו בשנות השלושים של המאה הקודמת דגלו בדרכי חינוך של תקשורת פתוחה, שיתוף הדדי, העצמה והמון תמיכה.
אני התקבלתי ללא תנאים מעצם היותי הבת שלהם.

 

אבא שלי

אבא שלי היה האיש הכי אופטימי, הכי מלא אהבה, הכי פתוח ומקבל והכי מצחיק בעולם.
מאבא שלי למדתי שאין משהו שאני לא יכולה לעשות.
מאבא שלי למדתי לפרק ולהרכיב מכשירי חשמל, לקדוח חורים בקיר, להחליף גלגל עם פנצ'ר ומה לא.
מאבא שלי למדתי שאפשר לראות כל דבר מכמה נקודות מבט ובכל דבר, כמעט, אפשר למצוא הומור.
אבא שלי, הפך עולמות בשבילי כשהיה צריך והיה העוגן והחבר הכי טוב שלי.

אני רוצה לשתף דוגמה אחת קטנה: כאשר הגעתי לגיל ההתבגרות וניסיתי לעשן בהחבא כפי שעשו אז בני גילי. אבא שלי "עלה עלי".
ומה הייתה התגובה שלו?
הוא הושיט לי קופסת סיגריות וביקש ממני רק דבר אחד: "תעשני בגלוי ולא בסתר". כל מה שלא יהיה רק אל תסתירי. הרגע הזה, שחרוט בזיכרון שלי למעשה "אומר" הכל. ברגע הזה, חוסל מרד גיל ההתבגרות שלי! לא היה עוד צורך בו. מיותר לומר שלא עישנתי סיגריה אחת מאז אותו הרגע. זו הייתה הגישה בכל דבר.
המסר היה: תשתפי אותנו ואל תסתירי. גם אם נכעס, אנחנו ההורים שלך ואנחנו מקבלים אותך ללא תנאים.

 

אמא שלי

אמא שלי היא אישה מעשית, פרקטית מאוד והיא הייתה תמיד המבוגר האחראי.
היא שמרה על הגבולות, היא שמרה על הערכים והיא היתה המנכ"ל.
לאחר שהתאלמנה מאבי בגיל 83, אמא שלי בחרה בחיים.
בגיל 83 עברה אמא מהפך.
בלקסיקון שלה לא קיימים: "קשה לי", "כואב לי", "אני לא מסתדרת" עד כדי שלפעמים אני כועסת שהיא לא ביקשה ממני עזרה.

אני מסתכלת על אמא שלי ואני מעריצה אותה – היא מעבר לכל ספק, מהווה מודל לחיקוי עבורי.

אז כבת יחידה ספגתי את האופטימיות, האהבה וההומור מאבא שלי. מאמא שלי, ספגתי את הפרקטיות, הכוח, הרצינות ואת הבחירה להסתכל על חצי הכוס המלאה. משניהם למדתי כי הערך הדומיננטי במשפחה הוא שמירה על מערכת יחסים פתוחה ומכבדת. למדתי מהם על דרכי חינוך של תקשורת פתוחה, שיתוף ועזרה.

 

בן הזוג שלי

מבן הזוג שלי אני לומדת כל יום מהי אהבה, חברות ומסירות.
אני לומדת ממנו מהי נחישות, משמעת עצמית ותכנון לטווח רחוק.
בן הזוג שלי הוא העוגן שלי, הוא מעניק לי המון שקט ורוגע וכבעלת הפרעת קשב, השקט שלו והמיקוד שלו מסייעים לי לייצר שקט ורוגע פנימי.
הוא החצי השני שלי והוא השותף שלי, היום אני יודעת שזה לא מובן מאליו כלל.

 

הבנות שלי

מהבנות שלי למדתי ועדיין לומדת המון וכל הזמן.
למדתי מהן על הקשבה, על "שחרור" והעברת האחריות אליהן, על הכלה ועל כבוד הדדי.

מהן למדתי, כי הן לא באו לעולם כדי להיות "התיקון שלי" וכדי להגשים את החלומות שהיו לי. גם לא כדי להיות פיצוי על התסכולים שלי.
הן כאן בפני עצמן, עם חלומות ורצונות וערכים משלהן.

הן לימדו אותי כי מה שמתאים לי, לא בהכרח נכון ומתאים להן. מהן למדתי, כי הן חייבות לקבל את ההחלטות שלהן באופן עצמאי גם במחיר של טעות.
האמת היא, שלרוב מה שאני חשבתי כטעות, התברר כנכון עבורן.

הן עמדו מולי בנחישות ובהתמדה ותבעו ממני "לשחרר" ולאפשר להן לחלום את החלומות שלהן.  ולא היה להן קל כלל וכלל.

אני מסתכלת על שתיהן היום שתי נשים צעירות, נחושות וחזקות אשר התוו לעצמן דרך ומטרות והן משיגות אותן אחת אחרי השניה. 

מהן למדתי שהתפקיד שלנו כהורים הוא להיות העוגן שלהן, המקום הבטוח, הבית שתמיד אפשר להגיע אליו ולקבל חום, אהבה ועזרה ואם רוצים גם לקבל עצה.

המשפחה שלנו היא צוות ויש בינינו קשר שאותו לא ניתן לפרום.

 

 

רונית גויכמן

מאמנת אישית מוסמכת מכון
אדלר, בוגרת התמחות
באימון אישי וליווי הורים
לילדי קש"ר בשיטתECC
ובוגרת תכנית התמחות
באימון אישי ומשפחתי
לבעלי הפרעות קשב
AD(H)D אוניברסיטת
.בר-אילן

לקבלת תוכן נוסף,
הצטרפו לניוזלטר

לשיתוף הכתבה

השארת תגובה

כתבות נוספות שיכולות לעניין אתכם

דילוג לתוכן