הם הגיעו אלי לקליניקה. הכל התחיל עם משפט אחד: "אנחנו מגיעים אליך כמוצא אחרון." הילד שלהם עבר כבר הרבה טיפולים והם מתקשים להתחבר אליו. זה נראה כמו דו-קרב יומיומי מתיש, עם כעס, מריבות ומשאים ומתנים בלתי נגמרים. לא מצליחים להגיע אליו, לתפקד כהורים, ואני לא רוצה לוותר. אני דואגת לעתידו ואין לי ברירה."
למה הדבר דומה?
הוא מניף חרב מזמין אותך לדו-קרב ואת נענית ושולפת את חרבך.
התוצאה? שני הצדדים מפסידים.
ההורים כועסים, מתוסכלים ומאוכזבים, מנסים להחזיר לעצמם את הסמכות ההורית ואת השליטה האבודה.
הנער נאבק על חייו, עצמאותו והיפרדותו מהם, נאבק על חייו.
ככל שההורים משתפים פעולה ומקבלים את ההזמנה לדו-קרב, המתבגר יסלים את המאבק.
הנצחת המאבקים הללו יכולה להוביל להתנהגות מסוכנת של שקרים, מרידה ואיבוד התקשורת לחלוטין.
אני רוצה לחבק אותה ולצעוק לה: "תשחררי, את מאבדת את מערכת היחסים וללא תקשורת בלתי אפשרי ליצור שינוי."
האם יש דרך אחרת? כן.
- אל תקבלו את ההזמנה לדו-קרב וכך בשלב כלשהו בתהליך ההזמנות לדו קרב יפסיקו להגיע.
- התחילו בצעדים קטנים, הכי קטנים שאתם יכולים. הפחיתו את הביקורת היכן שאתם מסוגלים.
- תתחילו לראות את חצי הכוס המלאה: את הטוב, את היכולות, את החוזקות. זה מאמץ שראוי להשקיעו.
- ייצרו כמה שיותר הזדמנויות לבילוי זמן איכות משותף, ללא התייחסות כלל לנושאים הנפיצים, ללא הטפות מוסר רק לשתף ולהקשיב.
חשוב שתזכרו, זה לא יקרה ביום אחד וגם לא בשבוע. אך ככל שאתם תפעלו בנחישות ובסבלנות, כך תצליחו לזכות באמונו של המתבגר שלכם ולבנות תשתית של תקשורת למערכת יחסים חדשה.
אך ורק על בסיס התשתית הזו ניתן יהיה להציב גבולות ולייצר תהליכים של שינוי עבורכם, עבורו ועבור כל בני הבית.
הדרך האחרת היא לשחרר.
נכון, זה נוגד כל הגיון, זה גם מפחיד וגם לגמרי לא פשוט אבל זו הדרך לעזור למתבגרים שלנו ובסופו של דבר גם להפסיק להילחם בנו ולהתנהל דרך תקשורת ותהליכי שינוי חיוביים.
אבל רק אנחנו ההורים יכולים לשבור את המעגל הזה. הרי בסופו של דבר, אנחנו המבוגר האחראי בבית.
"טיפות המים יוצרות חורים באבן, לא באמצעות כוח אלא באמצעות התמדה" (אובידיוס)
אני כאן כדי לעזור לכם לצלוח את הדרך הזו, לספק את העזרה והמידע שאתם מחפשים, לנסות לעזור לכם לפתור בעיות ולהתמודד עם מצבים מורכבים.