הבלוג

הקשר בין חמיצה (בורשט) לבין ליל הסדר והפרעת קשב

פורסם בתאריך: 01.04.23

האביב הגיע ואיתו חג הפסח ומה קורה בחג הפסח?
ליל הסדר עם המשפחה והפעם אנחנו מתארחים.

דמיינו רגע את האירועים הבאים:
שולחן ארוך וערוך, מפה לבנה, מיטב הכלים הכל בטוב טעם ממש.
כל האורחים מגיעים לבושים בבגדים לבנים וחגיגיים.
יש הרגשה של שמחה, של התחדשות ורק היא, מתרוצצת בכל הבית, מתיישבת על כיסא הפוך וצועקת "דיו, אמא, תראי איזה חד קרן לבן ויפה יש לי". כולם מחייכים קלות.

בראש שלי עוברת המחשבה, יופי באמת. למה רק הבת שלי חייבת לעשות שטויות ובלגן?
מתיישבים, מתחילים לקרוא את ההגדה ולא עוברת רבע שעה וכמו תמיד הבת שלי מתחילה לשגע אותי. היא רעבה.

מחשבה חדשה עוברת בראש שלי, עוד שניה היא תהיה עצבנית והערב הזה יהפוך לסיוט.
אני לוחשת לה: הבטחת להתאפק, מה כל כך קשה לך לחכות כמו כל הילדים בסבלנות, תכף אוכלים…
וכמו נבואה שמגשימה את עצמה היא מתחילה להציק לאחות שלה וזו מחזירה לה חזרה.
ההתדרדרות מכאן היא בלתי נמנעת. זו בוכה, זו צועקת, זו מרביצה וזו מקללת…. טראחחח הצלחת היפה נופלת ונשברת.

אני מסננת בכעס, "שבי כבר בשקט למען השם, איך את מתנהגת".
אבל היא כבר עמוק בתוך התקף הזעם, צועקת, בוכה, קמה מהשולחן תוך כדי הפיכת הכיסא, נכנסת לשירותים וטורקת את הדלת.
בשלב הזה, אני כבר מאבדת את מעט הסבלנות והבושה וצורחת עליה לצאת מיד החוצה ולחזור אל השולחן!

כשתוך כדי אני מתחילה להזיע וכל הפן היפה שעשיתי שלי הופך לתלתלים.
האורחים מגלגלים עיניים, מצקצקים בלשון ויש מי שמסנן בשקט "הפרעת קשב-ככה קוראים לזה היום. הילדה פשוט מפונקת ואין לה גבולות".
לא יותר מחמש דקות היא חוזרת לשולחן, מחבקת אותי ומבקשת סליחה בקולה המתוק. אבל גם אני כבר נמצאת בסערת רגשות. מזכירה לה שוב שהבטיחה להתנהג יפה, שאי אפשר בכל פעם "למחוק" הכל עם סליחה.

הגיע הזמן לאכול…
אחרי המנה הראשונה, מגיע מרק החמיצה – הבורשט. מרק סלק אדום אדום.
"אני רוצה את המצה" ומבלי לחכות שניה, היא נמתחת לרוחב השולחן כדי להגיע למצות ואופס …. עוד "תאונה".

המרק נשפך על המפה החגיגית, על החולצה היפה שלה ועל החצאית שלי.
אני מתנצלת ומנסה לנקות כאשר בראש עוברת לי המחשבה כי לעולם אני לא יוצאת איתה יותר מהבית.
עוד אני חושבת מה אני עושה איתה היא צועקת בקול מתוק מדבש מלאת שמחה: "אמא, תראי כאילו נפצעתי מחרב ויורד לי דם".

התגובה שלי לא איחרה לבוא: די כבר לעשות בלגן מספיק לחיות בעולם של דמיון. די!

מאז אותו ליל סדר, לפני הרבה שנים, הבנתי שאני טעיתי ולמדתי את השיעור שלי.
זה מה שאני לא ידעתי וממליצה לכם ליישם:

  • לתת לה לאכול בבית.
  • לתת לה תפקידים שיאפשרו לה לעשות שימוש ביצירתיות שלה שתוכל לבצע בזמן קריאת ההגדה.
  • למצוא דרכים יצירתיות לקרוא את ההגדה. למשל, לתת לילדים להמחיז חלקים ממנה. או למשל לספר את סיפור ההגדה מותאם למה שהיא מכירה בחייה היום.
  • אני שמה לב ומעודדת על הדברים הטובים, גם אם הם קטנים וגם על ההשתדלות.
    למשל: אם ישבה בשקט רבע שעה ואז מתחיל האי שקט אני אומרת לה: "אני רואה שהשתדלת מאוד לשבת בשקט והצלחת כבר רבע שעה אני ממש מעריכה את זה. בואי נראה מה יעזור לך להירגע/להעביר את הזמן. תתפלאו, יש להם פתרונות יצירתיים.
  • לבחור את המלחמות שלי. אני לא חייבת שהכל יהיה בדיוק כמו שאני רוצה ומצפה.
    אם היא רוצה לאכול, לתת לה לאכול. אם היא רוצה לקום ולהסתובב כי משעמם אני מאפשרת. אני פשוט תוחמת את זה בזמן ואני נותנת לה התראה כמה דקות קודם (את יכולה לשחק 10 דקות אחרי 7 דקות אני אומרת לה שעליה לחזור לשולחן בעוד 3 דקות. נכון, לא תמיד יש תחושת זמן אבל זה נותן מסגרת ובעיקר מחויבות שלה אלי).
  • למדתי לזהות סימנים ראשונים של אי שקט אצלה אז אני מאפשרת לה מרחב של תנועה/הפסקה לפני שהיא מתפרצת
  • היא בעצם לא "עושה לי דווקא או בכוונה" אלא באמת קשה לה אובייקטיבית – אני דואגת להזכיר לעצמי עד כמה אני באמת אוהבת אותה.

 

האם ניסיתם? שתפו מה עבד? מה לא עבד? האם יש לכם טיפים נוספים?

רונית גויכמן

מאמנת אישית מוסמכת מכון
אדלר, בוגרת התמחות
באימון אישי וליווי הורים
לילדי קש"ר בשיטתECC
ובוגרת תכנית התמחות
באימון אישי ומשפחתי
לבעלי הפרעות קשב
AD(H)D אוניברסיטת
.בר-אילן

לקבלת תוכן נוסף,
הצטרפו לניוזלטר

לשיתוף הכתבה

השארת תגובה

כתבות נוספות שיכולות לעניין אתכם

דילוג לתוכן