מוקדם, עדיין חשוך ועוברת בי מחשבה: היום ורק היום אני לא אצא כי: עבדתי ממש קשה אתמול וגם הלכתי לישון ממש מאוחר, מגיע גם לי לנוח לפעמים. אם הייתי חולה עכשיו הרי לא הייתי יוצאת. ככה, כמה דקות שאני מנסה למצוא סיבה טובה מספיק שלא לצאת לאימון.
למה בכלל להתאמן?
המטרה היא לשמור על אורח חיים בריא.
אבל בינינו, המטרה הזו גדולה מדי וקשה לשמור עליה לאורך הדרך במיוחד שהדרך היא קשה.
לא אוהבת להתאמן !!! הנה צעקתי את זה.
ניסיתי כמעט את כל סוגי האימון כדי למצוא את האחד "שעושה לי את זה" אך טרם מצאתי. מספרים לי "שעם האוכל יבוא התיאבון" לי זה לא קורה, לא בהקשר של אימון גופני (קורה יותר בהקשר של אוכל 😊)
אז מה כן עוזר לי לקום, להתלבש ולצאת?
- הטכניקה של שיגור חללית – ספירה לאחור. כלי שאני מעבירה להורים וילדים עם הפרעת קשב
- קבעתי עם מאמן, הוא מחכה לי. אני לא יכולה פשוט לא להגיע.
אבל, מה שהבנתי שהכי עזר לי הוא להציב מטרה קרובה, ריאלית שתספק לי מוטיבציה חיצונית.
אצלי הייתה זו המטרה שהציב בפני המאמן שלי: להצליח לרוץ 10 ק"מ בריצת הלילה בת"א. אני ממש מדמיינת את עצמי על קו הסיום מלאת סיפוק שעשיתי זאת למרות הכול.
אוי, מכל סוגי הספורט שניסיתי ריצה הוא הספורט השנוא עלי ביותר אבל, בזכות המטרה והיעד פתאום יש לי מוטיבציה לקום, לצאת ואפילו לרוץ. מי היה מאמין, אפילו אני לא. ומי יודע, אולי בסוף באמת אתאהב בזה?
לסיכום מה עוזר לי להתמיד בדרך גם כשהיא קשה לי:
- מטרה/יעד ריאליים וקרובים.
- לגייס תמיכה אם אפשר אז גם בתשלום ולהתחייב בקול מול משפחה וחברים.
- ספירה לאחור ושיגור.
ומה אצלכם? מהי המטרה והיעד שיוכלו לעזור לכם לייצר מוטיבציה? במה ניתן להיעזר כדי להניע את עצמכם או את הילדים שלכם? אלו חוזקות וערכים שלכם, אתם יכולים לגייס לטובת המשימה?
