"אני לא רוצה ללכת יותר לביה"ס הזה…."
כל בוקר הייתי שומעת את אותו "ניגון" ואם לדייק אז את אותן "צרחות".
כשהתחלתי לראות ולהבין את החוויה שלה כבעלת הפרעת קשב – הבנתי!
בכיתה מסורתית, מצפים מהילדים לשבת ולהקשיב למשך פרקי זמן ארוכים, לשמור על השולחן והציוד שלהם מסודרים, להיות כל הזמן הזה ברמת מעורבות ותשומת לב.
דמייני את הילד שלך, 6-8 שעות ביום נלחם כנגד האופן שבו המוח שלו פועל, נגד הצורך הפיזיולוגי שלו להיות בתנועה, נגד הדרכים היצירתיות שהוא היה רוצה לעשות דברים; ונגד שלל הדברים המרתקים בעולם ה"חיצוני" וה-"פנימי" המעסיקים אותו ללא הרף.
לאור העובדה כי משך הזמן שילד קש"ר מסוגל להיות בקשב וללא פעילות כלשהיא הוא כ- 15 דקות בלבד, ברור כי הציפיות שיש למערכת החינוך מילד קש"ר אינן ריאליות עבורו.
אם את בעלת כישורי ארגון גדולים ולומדת היטב בסביבה שקטה בעודך יושבת ברוגע, הרי שהאנלוגיה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה היא לדמיין איך נכנסת לכיתה רועשת, מלאה בתנועה, זרימה חופשית, שכל אחד עושה דברים בקצב שלו, ללא כללי תקשורת מוצקים וזאת במשך של 6-8 שעות ביום לאורך של 12 שנים.
מצליחה לדמיין? כמה קשה זה יהיה עבורך?
שמירה על מוח יצירתי וחדשני הנעול למשך שנים בסוג של 'כליאה נוירולוגית ויצירתית' גובה מחירים בהיבטים הפיזי, החברתי והריגשי.
הנה מה שאני עשיתי מול הצוות החינוכי בביה"ס:
- הייתי "בעדה", הבנתי את הקושי שלה ואת הצרכים שלה.
- שיתפתי את הצוות החינוכי באתגרים שיש לבת שלי וניסינו למצוא פתרונות יצירתיים שניתן לקיים באקלים הבית הספרי הקיים ובשיתוף פעולה עם הצוות החינוכי.
- קבענו פעולות פרואקטיביות כאשר לא תופיע בבית הספר כמו: המחנכת תתקשר אליה (לא רק אלי), לבקש מחברות שיהיו איתה בקשר כדי שלא תנתק חברתית ועוד.
- הצוות החינוכי ישתדל לעודד, לחזק, להעצים, להראות לה את החוזקות שלה ולא רק בתחום הלימודי ופחות להדגיש את החולשות שלה.
- המחנכת בקשה ממנה להציג מצגת בתחום עניין שהיה לה ובכך נתנה לה מקום ייחודי מול חבריה לכיתה.
כי מה שחשוב לבת הקש"ר שלי הוא לדעת שביה"ס לא ויתר עליה, שהמורים לא ויתרו עליה ושתדע שרואים אותה: לפעמים מספיקים חיוך מסביר פנים, והתעניינות האם הכול כשורה או האם היא זקוקה לעזרה.
