הבלוג

נעה מוותרת, לא מנסה, לא אכפת לה מה הקשר בין ילדת הקש"ר לבין עידוד

פורסם בתאריך: 23.10.22

היא הגיעה אלי לקליניקה עייפה ומודאגת. היא אובדת עצות, הבת שלה, נעה, הרימה ידיים, וויתרה. לא רוצה להכין שיעורים, לא רוצה להתכונן למבחנים, כל מה שמעניין אותה זה הצופים. שם נעה משקיעה, מתנדבת לכל דבר אפשרי, את כל הימים שלה היא מעבירה בענייני צופים, נעה לוקחת על עצמה פרויקטים וכאילו אין לה הפרעת קשב. אנחנו, כל הזמן במריבות סביב עניין הלימודים. יש בבית רק צעקות, כעס והמון דאגה, מה יהיה?

 

אנחנו מדברות מעט על הפרעת הקשב, על הקושי לגייס מוטיבציה, היכולת ליזום פעולה ללא דחייה, גם כאשר "לא בא לי".

על כך שדחיית המשימות היא דרך להתמודד עם רגשות מאתגרים ומצבי רוח שליליים הנגרמים ע"י משימות מסוימות.

אני מקשיבה ומנסה להבין, מה עובד לבת שלך בצופים שאין בביה"ס?

לאט לאט צצה לה ההבנה: בצופים מאוד מעריכים אותה, מתייעצים איתה, שם היא צומחת.

 

מה מאפשר את הצמיחה הזו? מה נותן לה מוטיבציה שם?

 

כולנו נולדים עם המוטיבציה ללמוד ולצמוח, עם האומץ לקחת סיכונים, עם היכולת ללמוד מהנפילה ולהמשיך הלאה. לאן זה נעלם?

 

כדי להבין, נתבונן רגע בשני תסריטים:

 

תסריט א'

שרית עוד לא בת שנה וכבר מתרגלת את צעדיה הראשונים. הסביבה מלאת התפעלות:

"איזה יופי. בואי אלי. עוד שני צעדים את מגיעה… איזה ילדה גדולה"

שרית נופלת אבל לא מוותרת לעצמה. היא נאחזת בפינת השולחן, מושכת את עצמה, נעמדת, מייצבת את עצמה ומסתכלת אל "האופק" אליו היא מכוונת את צעדיה.

ומה החוויה של שרית?

שרית חוותה כישלון אך גם חוותה המון עידוד ולכן תחווה רצף של חוויות מעודדות.

אני בסדר>> מצפה להצליח>> הצלחה>> התלהבות ומוטיבציה >> אני בסדר>>>      וחוזר חלילה.

 

תסריט ב'

שרית כבר בת שלוש, רוצה לעזור בהכנסת הכלים למדיח. הכל מתנהל כשורה עד שצלחת נשמטת מידה ונשברה.

"אוי נו…., תראי מה עשית, עכשיו אני גם צריכה לנקות… יותר אני לא מרשה…"

ומה החוויה של שרית?

שרית חוותה כישלון בגינו חוותה פגיעה בערך ולכן תחווה רצף של חוויות מייאשות.

אני לא מספיק טובה >> אני מצפה לכשלון>> הכשלון מגיע>> חווית השפלה>> תחושת כאב>> הימנעות מעשיה>> אני לא מספיק טובה >> אני מצפה לכשלון>>  הכשלון לא מאכזב והוא מגיע.

שוב ושוב.

 

תסריט ג' עוד אפשרות

שרית כבר בת שלוש, רוצה לעזור בהכנסת הכלים למדיח. הכל מתנהל כשורה עד שצלחת נשמטת מידה ונשברה.

"הצלחת נשברה, זה באמת לא נעים אבל אני רוצה להגיד לך תודה על שאת רוצה לעזור זה באמת מקל עלי, אני בטוחה שבפעם הבאה, כבר לא תישבר צלחת, תמשיכי ככה אני שמחה שאת כבר גדלת ואת עוזרת לי"

ומה החוויה של שרית?

שרית לא חווה חוויה של כישלון אין פגיעה בערך ולכן לא תחווה רצף של חוויות מייאשות.

שרית, לא חווה כאן חוויה של "אני כישלון".

אני בסדר>> מצפה להצליח>> הצלחה>> התלהבות ומוטיבציה >> אני בסדר>>>   וחוזר חלילה

 

מה קרה בתסריט ג'? אמא עודדה את שרית על הדרך והרצון ולא על התוצאה עצמה.
עידוד ניתן לכולם, בכל זמן, אינו תלוי בהצלחה. הוא מחזק את הערך הסגולי של האדם.
אתה לא פחות שווה כשאתה נכשל.

עפ"י התאוריה האדליראנית, לאדם מטבעו יש אומץ. הוא נולד עם החתירה לשיפור ולשינוי, נולד עם המון משאבים ועם תשוקה קבועה להשתפר. אלא שהחיים (הסביבה, ההורים, אנשי חינוך) הופכים אותנו לאמיצים פחות.

הרבה פחות.

 

הכעס שלנו (למשל, על שבירת הצלחת) גורם לפגיעה בערך וכדי להימנע מפגיעה בערך הילד שלנו בוחר להימנע כלומר, מאבד את האומץ.

 

חשוב לזכור, הכישלון הינו למעשה מעבדה לימודית, לרוב אינך יודע מה תהיה התוצאה אתה מנסה, רואה מה עבד ומשמר ומה לא עבד ומנסה לתקן.

 

אם כך, הבעיה אינה בכישלון (שבירת הצלחת) אלא הפגיעה בערך!

כהורים אנחנו מתמודדים כל יום עם סוגית העידוד: מה נכון להגיד? איך נכון להגיב ? איך לא להגיב אוטומטית?

 

נבדיל בין מחמאה, לבין עידוד:

 

מחמאה

ביטויים כמו: "אתה נסיך", "אתה ילד מחונן"

אנחנו נותנים מחמאה כאשר מישהו הצליח כלומר, המחמאה ניתנת על התוצאה לכן, אדם שהצליח הוא בהכרח מעודד.

מחמאה מייצרת התניה כי אם אני לא אצליח, המחמאה תעלם ואיתה תעלם תחושת הערך שלי

כלומר, מחמאה מייצרת תלות ורף גבוה של ציפיות.

משום כך, מומלץ להשתמש במשורה במתן מחמאות.

עידוד ואיך לעודד נכון?

  • כאשר רוצים לייצר מנגנון צמיחה המסר שלנו לילד צריך להיות: "התקבלת מרגע שנולדת".
  • לשמוח בהצלחות שלו, לעודד אותו כשהוא נכשל, ללמד אותו לא לפחד מהכישלון אלא ללמוד ממנו.
    כך נעניק לילד את האומץ לטעות ולהיכשל וללמוד להיות לא מושלם.
    המפתח להצלחה זה ילד שמאמין ביכולות שלו.
  • העידוד הוא ספציפי, מתמקדים בהשקעה/בתהליך בלי קשר לתוצאה.
  • העידוד חייב להיות אמיתי ואותנטי (קטן, צנוע ולא גרנדיוזי).
  • המסר בעידוד הוא שיש לנו שליטה על הדרך ועל המאמץ אך לא תמיד יש לנו שליטה על התוצאה ולכן העידוד מתמקד על הניסיון.
  • בעידוד נתייחס למעשה ולא לעושה למשל: "הרעיון היה מקדם", "החשיבה הזו מאוד מקורית", "זה היה מאוד מתחשב מצדך וזה לא מובן מאליו".

 

נחזור לאמא שהגיעה אלי, מה קורה לבת שלה בצופים לעומת ביה"ס?

 

בצופים, חווה תחושת הצלחה והיא מרגישה בעלת ערך – שם היא מעודדת.
ואילו בביה"ס היא חווה כאב, כאב של כישלון ותחושת כישלון. כי באופן טבעי גם ביה"ס וגם אנחנו ההורים רגילים להתייחס לתוצאות ולהצביע על מה דרוש שיפור, מה לא טוב. כלומר, הבת שלה מקבלת משוב שלילי על היכולת הלימודית שלה. הבת שלה למדה כי עליה להיות מושלמת, להיות 100% כל הזמן רק אז תהיה בעלת ערך, רק אז היא תהיה שייכת  ערך.

היא לא מצליחה להיות מושלמת, וכדי לא להרגיש חסרת ערך – לכן היא מעדיפה להימנע.

 

אני ממליצה לעודד, לעודד, לעודד…..

 

ולזכור את הציטוט של ווינסטון צ'רצ'יל:

"הצלחה זה לעבור מכישלון לכישלון מבלי לאבד התלהבות"

רונית גויכמן

מאמנת אישית מוסמכת מכון
אדלר, בוגרת התמחות
באימון אישי וליווי הורים
לילדי קש"ר בשיטתECC
ובוגרת תכנית התמחות
באימון אישי ומשפחתי
לבעלי הפרעות קשב
AD(H)D אוניברסיטת
.בר-אילן

לקבלת תוכן נוסף,
הצטרפו לניוזלטר

לשיתוף הכתבה

השארת תגובה

כתבות נוספות שיכולות לעניין אתכם

דילוג לתוכן