היא שלחה לי את ההודעה השבוע בשעה 23:00:
"אני יודעת שמאוחר אבל אני לא יכולה יותר!
אני מאבדת את זה אפשר לדבר קצת?".
"ברור" היתה התשובה שלי.
"הוא נלחם בתוך עזה, אני רוצה שהוא יהיה רגוע, שיהיה לו "ראש שקט",
שידע שאני משתלטת כאן על הכול".
אני שומעת איך מזדחל לו הבכי שלה אל תוך השיחה… היא מחניקה אותו וממשיכה.
"אני קורסת!!!!"
יש לה שני ילדים קטנים והגדול עם הפרעת קשב והיפראקטיביות.
אין ממש מסגרות ואין שגרה.
"אני מרגישה שהכל מתפרק. גם אני במלחמה!!!"
המשכנו בשיחה ולאט לאט אני שומעת איך נכנס מעט רוגע,
איך השאלות שלי עוזרות לה לארגן את המחשבות.
סיימנו את השיחה עם חיוך. כן, אפשר לשמוע חיוך בטלפון.
כמה דקות לאחר מכן, אני מקבלת הודעה נוספת ממנה:
"השיחה איתך ובעיקר השאלות ששאלת אותי גרמו לי באמת להסתכל על הכול באור חיובי,
השיחה ממש עזרה לי, זה נתן לי חיזוק של ממש. תודה!!!
תודה שהקשבת לי ונתת לי לשחרר את הרגשות."
וואו, איזו הרגשה נפלאה זו.
באותה שבת של ה – 07/10 התעוררנו כולנו למציאות חדשה
ומצאנו את עצמנו משתתפות בעל כורחנו, בסרט אימה.
מציאות של אזרחים חטופים, מציאות של מלחמה,
מציאות של אנשים עקורים. גיהנום עלי אדמות.
באותה "השבת השחורה" גם אני עצרתי את הכל.
כי איך אפשר בכלל להמשיך?
אני מרגישה מנעד שלם של רגשות דאגה, פחד, כעס, עצב
שמציף אותי ימים רבים ומשתק אותי.
הנפש לא יכולה להכיל.
המציאות הזו שנכפתה עלינו מאלצת אותנו לעשות שינויים
ולהסתגל כמה שיותר מהר למציאות החדשה.
אבל, חייבים להמשיך, אין לנו ברירה
ואני יודעת כי יש בנו את הכוחות והנחישות הבלתי מעורערת להמשיך.
להמשיך למען הילדים שלנו, למען החוסן הכלכלי והנפשי שלנו.
השיחה עם אותה אמא נפלאה, מודרכת שלי, היוותה עבורי "קריאת השכמה".
יש לי תפקיד, אני יכולה לעזור.
אני פונה אליך, האמא שאולי מרגישה לא נעים להתלונן על בעיות שהן לכאורה "קטנות",
מרגישה מוצפת, מוכת הלם וחרדה.
תזכרי, תמיכה רגשית עוזרת וזו לא בושה.
אני מזמינה אותך לדבר איתי שיחת SOS
ואני יכולה להבטיח לך שאני אעשה ככל יכולתי לעזור לך לסדר את המחשבות
ולקבל כמה כלים להתמודד טוב יותר עם המציאות הזו.
