אימא לשתיים, אחת קש"ר והשנייה לא.
אחרי שנים שהייתי עסוקה ברגשות אשמה, דאגה ותסכול.
הרגשתי שאני נוסעת במהירות מופרזת, ללא בלמים ובלי יכולת לעצור. תחושת חוסר אונים נוראית.
ידעתי דבר אחד: אני חייבת לעזור לבת שלי בפרט ולמשפחה שלנו בכלל.
כמנהלת פרויקטים פרקתי את המטרה למשימות,
תכננתי וניהלתי את המסע: למדתי מה זה קש"ר,
לקחתי עזרה ועברתי אימון בכדי לברר מה חשוב למשפחה שלי, התחברתי לערכים בבית הוריי וחיברתי את כל החלקים.
כיום המשפחה שלנו היא צוות.
ביחד עם התקשורת הפתוחה והכבוד ההדדי נוצר קשר אותו בלתי ניתן לפרום.
זאת הייתה דרך בודדה, עם המון עליות ומורדות והרבה ניסוי וטעיה.
את הידע המקצועי והניסיון המעשי שצברתי ארזתי לתהליך ליווי.